|
|
|
|
וקצת על גיזעי כלבים-הגזע שלנו
|
|
|
|
|
|
|
הכלב הכנעני הוא ככל הנראה הכלב הקרוב ביותר לאב-הטיפוס הקדום שהתפתחו ממנו כל גזעי הכלבים בעולם. הגזע התפתח במדבריות ארץ כנען בקרב שבטי הבדווים הנוודים, וגם כיום ניתן למצוא אותו בטבע בצורתו הפראית. הוא אחד הגזעים היחידים שכמעט לא התערבה בו יד האדם, ובהתאם הוא שמר על תכונותיו הבסיסיות, והשתנה רק מעט בהתאם לתנאי הסביבה.
בין כישוריו הבולטים של הגזע יכולת מפותחת במיוחד לשמירה על הטריטוריה. לפיכך במשך אלפי שנים נעזרו בו שבטי הבדווים שהוא חי בקרבם לשמירה ולרעיית צאן. מכיוון שהבדווים מאמינים שהכלבות הכנעניות שייכות לאלוהים בלבד הם לא בייתו מעולם נקבות מהגזע, אלא לקחו מכל שגר של כלבות הבר גורים זכרים בלבד. הנקבות נשארו תמיד מחוץ למחנה ונותרו חיות בר. כך קרה כי שלא כגזעים אחרים שנעזר בהם האדם, הכנעני לא בוית אלא הטבע עשה את שלו, ותמיד נותרו בו הפראות הטבעית וסממנים טבעיים, ואלה מאפיינים אותו עד היום.
על פי חוקי הטבע, הכלבים ששרדו היו הבריאים והחכמים ביותר - אלו שהסתגלו לתנאי המדבר הקשים ושהתקיימו מציד ומאכילת נבלות ופסולת. התוצאה הייתה כלב מחוספס, מהיחידים בעלי היכולת הפיזיולוגיות למניעת בזבוז נוזלים והתחממות יתר, ובעל יכולת הישרדות בתנאי מדבר, גם בטמפרטורות קיצוניות.
בחזרה למקורות
הכנעני שייך למשפחת כלבי השפיץ - ממשפחות הכלבים העתיקות בעולם. הטיפוס המקורי של כלבי השפיץ שהתפתח במזרח התיכון התפזר על פני תבל, ובכל מקום אשר הגיע אליו השתנה בהתאם לתנאי הסביבה שחי בהם. כך נוצרו למשל ההאסקי הסיבירי, הבסנג'י האפריקני והדינגו האוסטרלי.
הכנעני מוזכר עוד מימי התנ"ך, הוא התפתח במשך דורות רבים בארץ כנען, מסיני עד הגולן. לכנעני דמיון רב לכלב המבוית הראשון מלפני כ-13 אלף שנה באזורנו, ויש להניח שהוא צאצאו הישיר, שכמעט לא שונה מאז. ציורי קיר ותחריטים שכנענים נראים בהם, הזהים לחלוטין לכנעני המודרני, נתגלו בקברי פרעונים מצרים קדומים עוד משנת 2,000 לפנה"ס, ובמרכז סיני נתגלו גילופי סלע המראים כלב כנעני רודף אחר צבי.
בסוריה יש כלבים שמזכירים מאוד את הכנעני שלנו, אך הם כבדים ומוצקים יותר, פרוותם ארוכה יותר, והם מותאמים לתנאי אקלים קר. גם במדבר סיני קיימים כלבים אשר מזכירים את הכנעני, אך הם קלים יותר ודומים גם למשפחת כלבי הרוח.
הבחירה הטבעית
בשנת 1934 התבקשה פרופסור רודולפינה מנצל, חוקרת התנהגות בעלי חיים, מהכלבניות הראשונות בעולם וחלוצת גידול הגזע, להגיע מאוסטריה ארצה – פלשתינה אז, ולהקים יחידת כלבי שירות עבור ארגון ההגנה. עד שנה זו התוודעה מנצל בתחום זה לגזעים אירופיים, ובכללם הרועה הגרמני והבוקסר. לדעתה סבלו גזעים אלו מתנאי מזג האוויר הקשים, ולכן הייתה יעילותם בעבודה מוגבלת. מנצל צפתה בכלבי הפרא בסביבת מחנות הבדווים ויישובי הדרוזים במדבר ובערב, ומשמצאה שהכנעני התפתח בטבעיות ושרד בסביבתו הטבעית נראה לה הגזע מתאים למשימה. מכיוון שהאמינה שאלו הם הכלבים המקומיים האמתיים של ארץ כנען העניקה מנצל לגזע את שמו - כנעני. בעזרת מזון היא הצליחה בהדרגה לגרום לכלבים הפראיים להתקרב אליה, ומשהם בטחו בה היא השכילה לגלות כי הם בעלי יכולת לקבל מרות, בעלי כושר למידה גבוה, מתאימים לביות ונאמנים עד מאוד. הכלבים אומנו והוכיחו את עצמם ככלבים זריזים וערניים. פרופסור מנצל סיפקה כלבים רבים להגנה בזמן מלחמת העולם השנייה, והם נחלו הצלחה ככלבי סיור ושמירה ואף בגילוי מוקשים.
מנצל המשיכה בגידול הגזע ובטיפוחו, אגב שילוב של קווי דם חדשים מכלבי בר, וכך נשמרו תכונותיו המקוריות של הגזע. ב- 1953 כתבה מנצל את תקן הגזע של הכנעני, וכעשר שנים מאוחר יותר הכירה בו 'ההתאחדות הישראלית לכלבנות'. מאז נחשב הכנעני לגזע הלאומי של ישראל.
איזה טיפוס
קיימים שלושה טיפוסים שונים של כנעני: האחד הוא כלב בר החי בטבע. הוא נחשב נדיר מאוד כיום; האחר הוא הכלב המבוית חלקית. הוא חי בסביבת מחנות הבדווים; והאחרון הוא הכלב המבוית שאנו פוגשים אצל מגדלים מקצועיים ואצל חובבי כלבים.
כלבים כנענים החיים בטבע נמצאים בדרך כלל בשטחי בור במדבר יהודה, בגליל, בנגב, ובדרום הערבה. גם בגולן חיים כנענים, שאבותיהם היו כנראה מבויתים בעבר, עד שחזרו לחיי פרא, חברו זה לזה והיו ללהקות בר משוטטות, שמתקיימות מציד.
הגבול בין כלבי הבר הטבעיים לכלבי הבדווים המבויתים חלקית דק מאוד. הכלב הכנעני המבוית חלקית נמצא עם המחנה הבדווי, אך אינו שייך אליו, הוא תמיד נמצא בתנוחה חשדנית של 'לוחם-בורח' וכמעט בלתי אפשרי לתפוס אותו. הכלב המבוית שחובבי הכלבים מגדלים הוא כבר סיפור אחר.
הכנעני בישראל
ב-1970 ייסדה מירנה שיבולת, רכזת הגידול של הגזע, את בית הגידול הראשון לכלב הכנעני - חוות שער הגיא. מאז, זה יותר מ-30 שנה, החווה היא המקור היחיד להפצת כלבים כנענים בקנה מידה עולמי. עד היום נשלחו כנענים ליותר מעשר מדינות בעולם, והם שגרירים נפלאים לישראל בכלל ולגזע בפרט. כדי להגדיל את המגוון הגנטי מירנה שומרת על אותו עיקרון שהנחה את פרופסור מנצל - שילוב קווי דם חדשים מכלבי בר. מדובר במשימה לא פשוטה כלל, שכן קשה למצוא בטבע כלבי בר כנענים ולכך שתי סיבות עיקריות: האחת היא הפיקוח המחמיר על מחלת הכלבת בישראל, ובכלל זה גם השמדת להקות כלבי בר; והאחרת היא השינוי באורח חיי הבדווים הנודדים כיום באזורים מאוכלסים וכלביהם באים במגע עם כלבים מבויתים מסוגים רבים. ולא זו בלבד אלא שהכנעני אינו עוד הכלב הבלעדי של הבדווים; אלה מגדלים כיום גם גזעי כלבים נוספים כסמל סטטוס (הסאלוקי לדוגמה). מספר הכנענים המבויתים שחיים בארץ, הן ככלבי משפחה והן ככלבי עבודה בשירות משרד הביטחון והמשטרה, מגיע כבר לכמה מאות, והעניין בכלב הולך וגדל גם בעולם.
האם יש עוד בתי גידול בארץ?
עצמאי בשטח
הכנעני הוא כלב משפחה נאמן ביותר וכלב שמירה מעולה – יש האומרים הטוב ביותר שקיים לשמירה על שטח. "הוא יכול לזהות כניסת זר לשטחו במרחק שגדול פי חמישה מהמרחק שיזהה אותו כל גזע אחר", מספרת מירנה שיבולת. זהו כלב בעל חושים מפותחים, ערני ומהיר תגובה, חשדן כלפי זרים, בעל יצר הגנה מפותח, אינו תוקפן כלפי כלבים זרים, אך יכול לתקוף כל כלב זר הפולש לשטחו כדי להרוג. כלפי בני אדם הוא יהיה תוקפני רק אם ירגיש שיש לו סיבה טובה. זריזותו ויכולת הקפיצה שלו מדהימות - הוא מסוגל לקפוץ מעל גדרות וחומות שגזעים אחרים אינם מסוגלים לעבור. יש לו חושים חדים במיוחד, יצר שמירה חזק מאוד ואינטליגנציה גבוהה, שבזכותה הוא לומד במהירות רבה. עם זאת, הכנעני אינו מתאים לכל אחד - בגלל אופיו העצמאי הוא משתעמם מהר מאוד וכן עליו לחיות במערכת יחסים המבוססת על כבוד הדדי, ועליו להבין את ההייררכיה המשפחתית שהוא חי בה. לדברי שיבולת, הכנעני הוא כלב של כל המשפחה. הוא רואה באדם לא בעלים אלא שותף, והוא שומר לעצמו את הזכות לבחור בתנאי השותפות. הוא חשדן מטבעו, אינו נהנה מליטופי זרים, ופרט לקומץ אנשים שהוא מכיר ואוהב תצטרכו לעבוד קשה כדי להוכיח לו שאתם ראויים לאמונו.
לכנעני ישנה תשוקה ידועה שאינה נפרדת מאופן התנהגותו – חפירת בורות; כל עוד תהיה לו הזדמנות הוא יחפור, וזאת עדות לחיי הבר שהוא נהג דרך קבע לחפור בהם בורות ולהטמין בהם מזון לעת חירום ולהגן על משפחתו.
מראה
הכנעני הוא כלב בינוני, שרירי וזריז וחזק לגודלו. כמו רוב כלבי השפיץ, אוזניו זקופות וזנבו נישא גבוה ומגולגל מעל הגב. פרוותו עבה וקשה והיא מגנה עליו מפגעי מזג האוויר. צבעה אדמדם, לבן, שחור, מנוקד או גוונים של חול. צבעי המדבר - חול, זהב, אדום וקרם - טיפוסיים לגזע. כנענים פראיים שחורים או שחורים לבנים ניתן למצוא באזורים הרריים ומיוערים בצפון הארץ. ככל שיורדים דרומה, כן הכלבים הפראיים נעשים בהירים יותר.
כיום מוכרים לנו שני טיפוסים של כנענים: 'טיפוס הקולי', בעל המבנה הריבועי; ו'טיפוס הדינגו', שאינו כלול עוד בתקן הגזע, גופו מאורך יותר, צווארו קצר יותר, אוזניו נפולות או מקופלות למחצה, ראשו מסיבי וכבד יותר, וזרבוביתו קצרה יותר. גובהו הממוצע של הכנעני נע בין 50 ל-60 ס"מ, ומשקלו הממוצע בין 18 ל-25 ק"ג.
טיפול ובריאות
הכנעני הוא כלב בריא ועמיד שאינו סובל ממחלות תורשתיות; הוא יכול לחיות כל ימיו בלי לראות וטרינר. ההסבר לכך הוא השינוי הטבעי שחל הגזע ובזכותה שרדו הכלבים החסונים ביותר בלבד. זהו כלב צנוע שמסתפק במועט וקל יחסית לגדלו. כמות המים והמזון שהוא זקוק לה פחותה משל כלבים אחרים בגודלו. הבדווים כבר גילו זאת לפני זמן רב: הכלבים יצאו עם העדרים מוקדם בבוקר לשטח הרחוק ממקור מים, ורק משהיו שבים למחנה בערב היו מרווים את צימאונם.
הכנעני ידוע בניקיונו. נדיר מאוד למצוא עליו קרציות ופרעושים, למעט באזורים שהוא אינו מגיע אליהם כמו אחורי האוזניים. יש לו פרווה כפולה, ובשתי עונות הנשירה נושרות ממנו כמויות גדולות של פרווה. הברשה טובה פעם או פעמיים בשבוע מספיקה בהחלט, ורק בעונת הנשירה כדאי להבריש פעם ביום. הברשה תמנע חוסר נוחיות וגירוד ותעודד גידול מחודש. את ציפורניו החזקות, הגדלות במהירות, חייבים לקצוץ לעתים קרובות, בייחוד כשאין לו מספיק פעילות שמאפשרת לו לשייף אותן.
תוחלת החיים הממוצעת של הכנעני ארוכה יחסית - בין 16 ל-18 שנה, והוא אף יכול להגיע גם לגיל 20 במצב מצוין.
|
|
|
|
 | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|